החלטה בתיק ע"מ 1186/13

הרקע

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן וניסיון לסחר בסם מסוכן, על כך שבאמצע ינואר 2013 קיבל את הצעתו של מוחמד פאיז להכניס לאזור מירדן כמות גדולה של כדויר "ויאגרה". לאחר שמחמד הסביר למשיב כי אסור להכניס כדורים כאלה לחברון, המשיב החביא את  הכדורים בשקיות, שאותן קשר לרגליו. המשיב נעצר בגשר אלנבי והסם נתפס על גופו. בבדיקה התברר כי מדובר ב- 1,494 כדורי "אמפטאמין", שהוא סם מסוכן שהחזקתו אסורה לפי החקיקה באזור.

בבית המשפט קמא ביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. כב' השופט קידר ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שנתפסו כדורי סם על גופו של המשיב, אך הם חלוקים בשאלה, מה ידע המשיב ומה התכוון להכניס לאזור. השופט התרשם כי המשיב אכן האמין שהוא מכניס לאזור כדורי "ויאגרה", שאמנם אסור להכניסם לאזור, אך אין הם בגדר סם מסוכן. כיוון שהעבירה של הכנסת תרופות בלתי מורשות אינה עבירה מסוכנת שנהוג לעצור בגינה, הורה בית המשפט קמא על שחרורו של המשיב בתנאים שונים, ביניהם הפקדת ערבות בסך 15,000 ש"ח, וחתימת שני ערבים בעלי תעודת זהות ישראלית על ערבות בסך 7,500 ש"ח כל אחד.

טיעוני הצדדים

התביעה הגישה ערר על החלטה זו. בדיון בפניי טען התובע כי בענייננו חלה החזקה שבסעיף 31 לצו בדבר פקודת הסמים המסוכנים, לפיה מי שנמצא ברשותו סם - חזקה עליו שידע שמדובר בסם מסוכן, אלא אם יוכיח אחרת. העובדה שהמשיב העלה טענה כי חשב שמדובר בסם שאינו מסוכן, אינה יכולה לסייע לו. אמנם המשיב לא נשאל במפורש אם בדק שמא מדובר בסם מסוכן, אך מן הנסיבות צריך היה להיות ברור, שיש אפשרות שמדובר בחומר שהחזקתו אסורה. אין לאפשר לטענה סתמית כי הנאשם חשב שמדובר בתרופה, לסתור את חזקת הידיעה כי מדובר בסם מסוכן. כאשר מדובר בניסיון להבריח מספר כה גדול של כדורי סם, קיימת מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

הסנגור המלומד ביקש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה. לדבריו, גם במקום שקיימת חזקת המודעות החקוקה, יש לבחון כל מקרה לגופו, האם צריך היה הנאשם לחשוד שמדובר בחפץ שאסור להחזיקו. במקרה זה, חשב המשיב שצריך להחביא את הכדורים כדי שלא יצטרכו לשלם עליהם מס לרשות הפלסטינית, והוא לא חשד שמדובר בחומר בלתי חוקי. מי שחשב שהוא מעביר כדורי ויאגרה, דינו שונה מהותית ממי שמודע לכך שהוא מעביר סם מסוכן. המסוכנות נבחנת לא לפי חומרת העבירה אלא לפי מידת הסיכון הנשקפת מן העבריין, והחשש שהוא יחזור ויבצע מעשה דומה. במקרה זה, המשיב הוא אדם נורמטיבי, עברו בסחר באמל"ח אינו רלוונטי, יש לו חנות בגדים, הוא בעל משפחה, ודי בתנאי השחרור שנקבעו כדי להבטיח שלא יחזור על מעשיו ויתייצב למשפטו. בשולי הדיון הזכיר הסנגור, כי בעבר כבר עמד המשיב לדין באזור, שוחרר ממעצר, והתייצב למשפטו.

דיון והכרעה

כיוון שהתשתית הראייתית אינה שנויה במחלוקת, ניתן לעבור ישירות לבחינת העילות למעצר המשיב, והאפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

השופט הנכבד בבית המשפט קמא כתב בהחלטתו ש"אין ללמוד מהודעותיו של הנאשם שידע שמדובר בסם מסוכן אלא בויאגרה בלבד", ואת יתרת החלטתו ביסס על כך שהמשיב הניח שהבריח ויאגרה ולא סם מסוכן. בכך טעה, לדעתי.

לפי סעיף 31 (2) לצו בדבר פקודת הסמים המסוכנים החל באזור, " היה המשפט על עבירה לגבי סם, חזקה על הנאשם שידע כי הסם הוא מסוכן, והטוען להגנתו שלא ידע על כך - עליו הראיה". מדובר בחזקה שקבע המחוקק, המקשה על נאשם לחמוק מאחריות על ידי העלאת טענה פשוטה, כי לא ידע שהחומר שבו טיפל הוא סם מסוכן. כדי לסתור את החזקה שבחוק, על הנאשם להראות כי התקיים מכלול ייחודי של נסיבות, שבגללו רשאי היה להניח שמדובר בחומר שאינו סם מסוכן.

המשיב טען בחקירתו כי חשב כל העת שמדובר בכדורי "ויאגרה", ואני מניח כי התכוון לכדורים לטיפול בבעיות אין-אונות של גברים. לגבי מידת החוקיות של הכנסת כדורי ויאגרה לאזור אמר המשיב בחקירה דבר והיפוכו: הוא טען שנאמר לו כי אין בכך שום סיכון, אך גם שאם יתפסו את הכדורים יחרימו אותם. מסר גם שנאמר לו כי מותר להכניס את הכדורים לרשות הפלסטינית, אך גם שאסור להכניס את הכדורים לחברון.

המשיב קיבל כדורים מאדם שהיכרותו עמו שטחית למדיי; הוצע לו לקבל כסף עבור העברת הכדורים, אך לדבריו הוא סירב לקבל תשלום, ועשה את הדברים כ"טובה" אישית. הכדורים היו נתונים בשקית ניילון שקופה, ולא ארוזים ככדורי תרופות רגילים; המשיב לא ידע את כל הפרטים של האדם שאליו הוא אמור להעביר את הכדורים.  

לאור הנסיבות שתוארו על ידי המשיב עצמו באמרותיו, ניתן לקבוע באופן ברור, שהמשיב ידע שהמעשה שהוא מסכים לעשות הוא בלתי חוקי. הוא ידע שהוא עומד להכניס לאזור חומר שהכנסתו אסורה, ועל כן יש להסתירו. גם אם חשב שמדובר בכדורי "ויאגרה", הרי שמדובר ב"סם", תרופה, שחלה עליה החזקה שבסעיף 31 לצו בדבר פקודת הסמים המסוכנים. המשיב לא הצביע על שום נסיבה ייחודית שבגללה יש לקבוע כי לא יכול היה לדעת שמדובר בחומר אסור. יש לשים לב, כי גם במקרים שבהם נאשם קיבל לידיו חפצים שלא נראו כמו סם - למשל, חבילה אטומה, או סוכריות - בית המשפט קבע כי לא נסתרה חזקת הידיעה כי מדובר בסם (ראה ב"ש ת"א) 91586/04 מ"י נגד גונן שגב (פורסם בתקדין, 29/6/2004). המשיב מוחזק אפוא כמי שידע שמדובר בסם מסוכן.

בעת שבוחנים עילות מעצר בעבירת סמים חלה חזקה נוספת, הקבועה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) החל בישראל, ואשר אומץ בפסיקת בתי המשפט הצבאיים באזור. מדובר בחזקה, שלפיה מי שמואשם בעבירת סמים - למעט שימוש עצמי בסם - מוחזק כמסוכן. גם כאן, הנטל לסתור חזקה זו מונח על כתפי הנאשם. לפי הפסיקה, סתירתה של חזקה זו קשה, ורק בנסיבות יוצאות דופן ניתן להשתכנע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. (ראה בש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מ"י תק-על 2003(2) 3456).

סנגורו של המשיב ניסה לסתור חזקה זו בטענה, שזו הפעם הראשונה שהמשיב עובר עבירה כזו, הוא מנהל חיים נורמטיביים ואין לחשוש שיחזור על המעשה. עוד הוסיף, כי במשפט קודם כבר שוחרר המשיב ממעצר והתייצב למשפטו, ועל כן אין חשש שמא יימלט מן הדין.

יש לציין, כי גם במקרים שבהם המדובר בנאשמים בעל עבר נקי ואורח חיים נורמטיבי בדרך כלל, הרי כאשר מדובר בעבירות של סחר בסם  בהיקף ניכר - בדרך כלל נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. (ראה בש"פ 91586/04 גונן שגב לעיל - שם דובר במי שהיה בעברו שר בממשלת ישראל ; וכן ב"ש 92451/04 מ"י נ' אורי אביטל ופליקס חלפון תק מח 2003 (3) 3254 - שם דובר בשחקן כדורגל מפורסם).

אני סבור כי גם במקרה זה, מכלול הנסיבות מצדיק מסקנה שונה מזו שאליה הגיע השופט קמא בנוגע לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר: אין מדובר בהברחת כדורי ויאגרה בלבד, והמשיב לא סתר את החזקה כי ידע - או צריך היה לדעת - שמדובר בסם מסוכן. הכנסת כ-1,500 כדורי אמפטמין לאזור היא בסיסו של סחר בהיקף נרחב, ויוצרת סיכון פוטנציאלי גדול. יש להילחם בסיכון שיוצרים סוחרי הסמים ועוזריהם לחברה באזור ובישראל. העובדה שלחובת המשיב הרשעות קודמות בעבירות שעניינן נשק - מלמדת שאין הוא מקפיד על שמירת החוק, ואין סיבה טובה להניח כי לאחר שנתפס הפעם בניסיון להבריח סם מסוכן, לא יחזור שוב לעבור על החוק.

לאור זאת, אני סבור כי יש עילת מעצר של מסוכנות, ולא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. בשל כך, אין צורך להכריע בשאלה האם יש עילת מעצר של חשש להימלטות מן הדין.

הערר מתקבל אפוא, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.